מאמר זה עוסק במיתוסים לגבי אלימות כנגד נשים במשפחה. במאמרי אני מבקשת לבחון מיתוסים השוררים לגבי אלימות כלפי נשים ולנסות להפריך אותם. כל המאמר כתוב בהסתמך על מחקרים המאוזכרים בסופו.

​

המיתוס, בדומה לחלום, הינו סיפור דמיוני המתרחש בחלל ובזמן המבקש להביע על ידי סמלים רעיונות פילוסופיים ודתיים על מהות הקיום האנושי ועל חוויות נפשיות חשובות ומרכזיות.

המיתוסים יוצרים את עצמם באמצעות האדם. האדם מבנה את המציאות בעזרת מיתוסים ויוצר סמלים כדי לפרש את המציאות ולתת לה משמעות.

 

המיתוס: האשה חלשה ושברירית ולא תצליח לשרוד בלעדי הגבר

מיתוס זה הינו מיתוס כללי שניתן לראות את אופן הביטוי שלו בתוך המון מיתוסים אחרים. מה שהופך אותו למיתוס היא המחשבה שנשים לא יכולות לשרוד ללא גברים. 

על פי התיאוריה הפמיניסטית, בכל החברות בעולם קיימים קווי דמיון בסיסיים באשר להבדלים בין המינים וחלוקת התפקידים הבלתי שיוויונית ביניהם. הדבר מבוסס על מבנה אוניברסלי המצוי באותה תרבות, הנטמע ע"י אידיאולוגיה, מיתוסים וע"י המוסד הדתי. הרכיב האידיאולוגי והרכיב המיתי המצויים בסיפורי בריאת העולם בחברות שונות, ממלאים תפקיד משמעותי בהבניית יחסי המגדר.

הפרדיגמה הפמיניסטית רואה באלימות נגד נשים השתקפות של נורמות תרבותיות המייצגות את התרבות הגברית. לפי הגישה, אלימות זו אינה מוצדקת, ואין הבדל בחומרתה בין אם היא מתקיימת בין זרים או בין שניים שלהם יחסים אינטימיים משותפים. שימוש באלימות נפוץ יותר אצל גברים מאשר אצל נשים בשל גורמים תרבותיים-חברתיים המייצרים הבנייה של מעמד הגבר בחברה המנציחה את הסדר החברתי האי-שיוויוני של הההגמוניה הגברית על המין הנשי. ההתנהגות האלימה באה לידי ביטוי באיומים, שליטה כלכלית, אלימות פיזית ובידוד חברתי.

​

המיתוס: "אם כ"כ רע להן, למה הן נשארות?"

אם מישהי נשארת עם בעלה המכה, כנראה שטוב לה איתו. הנחה זו אינה נכונה מכיוון שנשים אלה "לכודות במערכת" במצב אמוציונלי לא פשוט.

אצל נשים מוכות רבות קיים הפחד מהפרידה, מהבדידות ומכך שהן לא תסתדרנה בלעדי הבעל. נשים עוצמות עיניהן, נזכרות בטוב שהיה ואיננו, מאדירות את צדדיהם החיוביים של הבעל והנישואין וממשיכות להתכחש למצב. היחסים הופכים לסימביוטיים, כאשר מטושטשת זהות ה"אני" של אותן נשים. החזק בולע את החלש והאשה המוכה הופכת לצל מפוחד של עצמה.

"גלגל הכוח והשליטה" מאפשר זיהוי צורות אלימות כטקטיקות שליטה, כפייה, פיקוח וכוח מגדרי, המשמרות את השליטה הגברית באישה. בטבורו של הגלגל נמצאות אסטרטגיות הכוח והשליטה הנחלקות למספר "חישורים": מזעור והכחשה, כעס והפחדה, בבידוד חברתי, התעללות נפשית, התעללות פיזית ומינית, אלימות כלכלית, שימוש בילדים, איומים ושימוש לרעה בעליונות גברית. אסטרטגיות השליטה הללו משתקות את האישה בצורה שיטתית וכולאות אותה במסגרת של טרור חברתי, כלכלי, נפשי, רגשי, פיזי ומיני.

​

ארבעה מיתוסים נוספים קשורים בבושה ואשמה; "מגיע לה!", "היא בטח עשתה משהו שהרגיז אותו", "היא מעוררת פרובוקציות בכוונה, היא רוצה את זה", "איפה טעיתי? במה אני יכולה להשתפר?". הנ"ל הינם מיתוסים מכיוון שאלימות אינה נובעת מסיבה המצוייה בקורבן.

המכה הכפולה ממנה סובלות הנשים המוכות: מצד אחד המכאוב והאומללות הכרוכים במצבן ומצד שני גם חשש ובושה שמצבן לא יזכה אותן באהדה מהסביבה. נשים מוכות אינן חושבות על כך שמי שצריך להיות בוש ונכלם הוא הבעל המכה. נוסף על הבושה קיימת האשמה, הגרועה אף יותר. נשים מוכות נוברות בנבכי נשמתן ועושות חשבון נפש מתמיד. הן אינן מסוגלות לתפוש כיצד יתכן שהבעל הטוען שהוא אוהב מכה אותן ללא סיבה ולכן מחפשות את הסיבה והפתולוגיה אצלן.

לפי תורת הויקטימולוגיה, האשה כקורבן נותנת אמון טוטאלי בבעלה וממתינה ליום שבו יחדל מלהכותה. אומרים לנשים מנעוריהן: "תקשיבי לו, תלכי לקראתו, תביני אותו". מכאן, נובעת אותה אשמה אצל האשה שהרי אם הבעל תמיד צודק ויש ללכת אחריו בכל מחיר - חייב להיות שמשהו אצלה לא בסדר. אלימות על כל רבדיה גורמת לנשים הסובלות ממנה לאובדן הערך העצמי, פחד וחרדה, דכאון ופוסט-טראומה. זאת ועוד, נשים רבות מאמינות שהדרך היחידה לצאת ממעגל האלימות היא ע"י רצח התוקף שלהן.

​

אלימות של גברים כלפי נשים במערכת יחסים מושתתת על יחסי כוח. האלימות מעוגנת בנורמות, מיסוד וערכים במבנה החברה הפטריארכלית והסקסיסטית בה פועלים היחידים ומנהלים את היחסים החברתיים שלהם. אלימות כלפי נשים בעידן המודרני, בניגוד למיתוסים לעיל, אינה תוצר של הפרעות נפשיות או קונפליקטיים בינאישיים בין גברים ונשים אלא היא מובנית ע"י אותם עקרונות מיתיים של כוח ומגדר שנידונו לעיל.

התיאוריה הסוציולוגית מבקשת להסביר את תופעת האלימות במשפחה על ידי מאפיינים חברתיים. עפ"י תיאורית המתח החברתי יש לגבר לגיטימציה חברתית להכות את אשתו. התיאוריה הסוציולוגית מוצאת הסבר לתופעת האלימות במשפחה במבנים החברתיים, התרבותיים, המוסדות והפיקוח החברתי.

​

המיתוס: "אלימות או תוקפנות היא תכונה גברית טבעית" 

מיתוס זה עוסק בלגיטימציה חברתית של גברים לשליטה תוקפנית על נשים. רק לאחרונה תופעת הכאת נשים הוגדרה כסטייה וכבעיה חברתית, ועדיין היא נתפשת כ"סטייה נורמטיבית". זוהי ספק נורמה ספק סטייה, שכן הכאת נשים נתפשת עדיין כסטייה נסבלת. יתרה מכך, בעבר הכאת נשים הייתה נורמה מקובלת שקיבלה לגיטימציה וגושפנקא ממוסדות הדת והחינוך שהושתתו על טהרת שמירה על ערכי מוסר. הכאת נשים היא מודל התנהגותי אינסטרומנטלי להדגשת עליונותו של הגבר. ניתן לראות שבחברה היהודית והישראלית תופעת הכאת נשים ע"י גברים מוטמעת בשל אותם מאפיינים שורשיים. עפ"י עקרונות היהדות אשה צריכה להיות כנועה, צייתנית ולהישמע להוראות הגבר שמחובתו להעמיד אותה במקומה.

בספר "כבוד אדם וחוה" נאמר שבחברות פטריארכליות רבות, הגבר הוא מקור פוטנציאלי טבעי להדרת הכבוד. ככל שהתנהגותו של הגבר "גברית" יותר (אקטיבית, תקיפה, "כובשת" ו"חודרת" מינית), כך הוא צפוי לזכות ביותר הדרת כבוד. משמע, יש יחס ישר ומיידי בין גבריות ובין הדרת כבוד. מנגד, ככל שהתנהגות האשה "נשית" יותר, היא מקור פוטנציאלי טבעי לבושה ולא להדרת כבוד. כמסקנה, גבריותו והדרת כבודו של הגבר מותנים ביכולתו לשלוט באשה ובנשיותה ולרסן את הבושה שהיא עלולה להמיט, ע"י שימוש בגבריות שלו (בתוקפנות ובאגרסיביות שלו). כלומר, יש כאן הצדקה לאלימות כלפי נשים בחברות פטריארכליות רבות.

יש דמיון ושוני בין גברים ונשים שהינם תוצאות של הבניות אנושיות, תרבותיות וחברתיות. ההבדלים בין נשים לגברים עברו "טבעון" ועל כן ההבניה החברתית של גבר כחזק ושולט ואשה כחלשה ונשלטת ממשיכה להתקיים.

הגבריות מתעצבת בדיאלוג מתמיד עם המשפחה, ביחסי המינים, בשוק העבודה וביחסים עם מוסדות חברתיים. הכשלון להגיע לאותה זהות גברית נכספת הוא אחד הסיבות המרכזיות לפנייתם של גברים אל "מעוז הגבריות האחרון" - העליונות הפיזית לביטוייה האלימים. לפי מחקרים, גברים מתייחסים לגבריות אידיאלית כמסורתית, לא שיוויונית ונוקשה: הגבר הוא המכתיב את הכללים בבית, הוא עצמאי כלכלית ורגשית, הוא צריך להיות חזק - בעיקר פיזית ועדיף לו להימנע מרגשות.

 

המיתוס: "אלימות במשפחה היא מנת חלקם של כאלו שהביאו את זה מהבית"

זהו מיתוס העוסק בהעברה בין דורית של אלימות. נחיתות האשה יוצרת פוטנציאל של אלימות כלפיה וכן בתוך קבוצות או משפחות שרווחת בהן אלימות כלפי נשים הדבר עובר לדורות הבאים. גבר שחווה אלימות בילדותו מפנים מודל התנהגותי זה כדפוס כמעט "טבעי" ונוטה לבחור בו ביחסיו עם אשתו וילדיו, כי אינו מכיר התנהגות "טבעית" אחרת. אשה שגדלה באווירה שבה נשים הן מוכות ונחותות מסתגלת לאלימות מצד בעלה. זו למעשה "הסטייה הנורמטיבית" עליה מדובר לעיל. חוקים נאורים להגנת האשה אמנם קיימים אך הם עדיין בגדר אידיאל והיישום שלהם עוד רחוק.

לפי תיאורית הלמידה, אלימות אינה מולדת אלא נלמדת בתהליך החיברות.

מחקרים מראים שלא כל משפחה אלימה יוצרת דור המשך של משפחות אלימות, אך ייתכן שאשה תסכים לחיות עם גבר מכה כיוון שהתנהגות זו נראית לה טבעית. נשים שחוו סוג מסויים של אלימות צפויות לעיתים להיחשף לאלימות נוספת.

גם ילדים שגודלו בפינוק כ"נסיכים" והיו ילדים מועדפים חסרי גבולות שלא סבלו מאלימות במשפחת המוצא, התפתחו לעיתים לגברים מכים.

עם זאת, גברים שחוו אלימות בילדותם מקושרים יותר עם טרוריזם אינטימי (התנהגות של שליטה וכפייה) מאשר עם אלימות אינטימית.

​

המיתוס: "אלימות במשפחה מתרחשת רק בקרב מיעוטים עניים, קבוצות אתניות מסויימות, חסרי השכלה או משפחות לא מתפקדות"

מצד אחד, גברים אלימים מצויים בכל שכבה סוציו-אקונומית, ידע המבוסס על מחקר רב בנושא. אלימות במשפחה נפוצה בכל חתכי האוכלוסיה, בכל הקבוצות האתניות ובכל המעמדות הסוציאליים. מצד שני, נמצא קשר עקבי בין מצב סוציו-אקונומי נמוך לבין אלימות אינטימית. מחקרים מראים שככל שרמת ההשכלה של הגבר גבוהה יותר כך יורד הסיכוי שלו להיות גבר מכה. מבחינת רמת ההכנסה של הגבר, אין כמעט קשר. באשר לגזע, ישנם מחקרים המוצאים קשר בין גזע לאלימות וישנם המפריכים כל קשר שכזה.

​

לא ניתן לפסוח על המיתוס "נשים מוכות הינן חסרות השכלה וכישורים"

מחקרים מצאו שבמסגרת זוגית ככל שהשכלת האשה או ההכנסה המשפחתית נמוכות, כך הסיכוי שלה להיפגע פיזית או מינית גבוה יותר. האשה בעלת השכלה והכנסה נמוכות. מנגד, נשים משכילות יותר או שמשתכרות יותר מהבעל גם סובלות מאלימות במשפחה. על כן, ניתן להפריך את המיתוס הזה שכן נשים מכל שכבות האוכלוסיה נפגעות מאלימות במשפחה.

​

מיתוס נוסף הינו "גברים אלימים הם חולי נפש או בעלי אישיות פסיכופתית"

הגישה הקלסית ראתה בהתנהגות האלימה של גברים תוצר של ליקויים פסיכופתולוגיים באישיותם. לעומת זאת, כיום יש ידע אמפירי רב לגבי גברים מכים והגישה הקלסית הפתולוגית כבר לא כ"כ מקובלת. לכן, ניתן להסיק כי המיתוס הזה לא בהכרח נכון.

​

המיתוס האחרון שיוצג הינו "אלימות במשפחה היא עניין משפחתי ופרטי"

אלימות היא מציאות חברתית, היא חלק מהמרקם החברתי בכל העולם ולרוב מופעלת ע"י החזק על החלש וחסר המשאבים. אולם, אלימות כלפי בת זוג הינה מורכבת יותר ואמביוולנטית. שורש המילה "בעל" הוא בעלות. כלומר, לגבר יש חזקה על האשה. מעמדה של האשה נשאר נחות בכל החברות למרות כל השינויים שחלו בדורות האחרונים. במשך שנים סירבה החברה הישראלית לראות באלימות כלפי נשים נושא חברתי מובהק, והעדיפה להסביר שאין להתערב ביחסים האינטימיים בין בני זוג. ב-1980 חתמה ישראל על האמנה הבינלאומית נגד אפלית נשים אך הסתייגה בנושא דיני המעמד האישי, דבר שחיזק את מעמד הגבר. ישנה כפילות במערכת המשפט כאשר מצב האשה בדיני המעמד האישי הינו הנחות ביותר, דבר המשפיע ישירות על מעמדה במשפחה.

​

החברה מגדירה כוח ותוקפנות כרכיבים מרכזיים בשלטון. תרבויות רבות בנויות על שליטת גברים בנשים המקבלת חיזוקים מהדת, התומכת בשלטון הפטריארכלי. אם לא די בכך, הסדר החברתי הגלובלי מדפיע על הסדר החברתי הלוקלי.

כללי המשחק של מאבקי הכוח נקבעים ע"י גברים, החל מהמישור הגלובלי-אוניברסלי (בין עמים חזקים וחלשים), דרך המישור החברתי-פרטיקולרי (בין גברים ונשים) ועד למישור הפרטי-אינטימי (בזוגיות ובמשפחה). כך, נוצר שימור של המצב הקיים שרוב הנשים מפנימות אותו.

אני סוברת שאלימות במשפחה היא בעיה חברתית יותר מאשר פרטית, שיש למגר אותה מלמעלה כלפי מטה, כלומר דרך חקיקה ואכיפה ענפה של השלטון.

ניתן לראות כי ישנם מיתוסים רבים בדבר אלימות במשפחה כלפי נשים אשר רובם שגורים אצל רבים בחברה בכלל ובמפתיע אצל נשים מוכות בפרט. המיתוסים אותרו בעיקר מאתרי אינטרנט רבים בארץ ובעולם, של ארגונים השואפים למגר את תופעת האלימות במשפחה ע"י העלאת המודעות בחברה לכך שהמיתוסים הללו לא נכונים. ניתן היה לראות כי היה ניתן להפריך את המיתוסים כמעט במלואם ברוב המקרים. הן התיאוריה הפמיניסטית והן התיאוריה הסוציולוגית רואות בהגמוניה הגברית הכוחנית כמקור העיקרי לתופעה.

כמסקנה כוללת, על מנת למנוע התרחשות אלימות במשפחה יש להעלות את המודעות הציבורית והפרטית לנושא, לשפר את החקיקה והאכיפה וכן לטפל באופן פרטני במשפחות הללו. תופעת האלימות במשפחה הינה שרשרת שחוליותיה מורכבות מנורמות, אידיאולוגיות, מוסדות ונרטיבים דתיים המשתמרים בצורה מתמדת ע"י היחיד וע"י החברה לוקלית וגלובלית. התופעה שואבת מערכי מגדר וכוח המשפיעים ומושפעים החל מהמעגל השלטוני העליון ועד למערכת הפרטנית הזוגית המשפחתית.

 

פנו עוד היום לקבלת ייעוץ!

צרו קשר עכשיו!

 

מקורות

 

אלדר-אבידן, ד. (1999). בוחרות בחיים: נשים מוכות גוברות על אלימות. תל אביב: שוקן.

 

גל, נ. (2003). אלימות נגד נשים: נורמה או סטייה? תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

 

יסעור-בורכוביץ ד. (2003). שלוש התמות בנרטיבים של גברים מכים. בתוך: אלימות אינטימית: עולמם הרגשי של גברים מכים. תל אביב: רסלינג.

 

לב-ארי, ר. ויאירי, ד. (1996). אסור להרים ידיים: נשים מוכות בישראל. הוצאת קשת.

 

פישמן, ג. ומש, ג. (2006). אלימות כלפי נשים: גורמים המנבאים את קרבנותן. מגמות, מד(2), 297-315.

 

פלד, ע. וחאג'-יחיא, מ. (2013). ראיון עם פרופ' צבי איזיקוביץ'. חברה ורווחה, חוברת מיוחדת בנושא אלימות נגד נשים במשפחה, ל"ג(2), 187-196.

 

פרום, א. (1995). השפה שנשכחה: מבוא להבנת חלומות, אגדות-ילדים ומיתוסים. עורך: יורם רוזלר, הוצאת א' רובינשטיין.

 

קמיר, א. (2007). כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי משפטי וחברתי. ירושלים: כרמל.

 

שדמי, א. (2003). לקראת תפיסה אחרת של אלימות גברים נגד נשים: אחריות החברה והמדינה. ביטחון סוציאלי, 64, 5-44.

 

Johnson, M. P. (2008). A typology of domestic violence: Intimate terrorism, violent resistance, and situational couple violence. Chicago: Northeastern University Press.

 

Yllö, K. A. (2004). Through a feminist lens: Gender, diversity and violence - Extending the feminist framework. In: Cavanaugh, M. M., Gelles, R. J. & Loseke, D. R. (Eds.), Current controversies on family violence (pp. 19-34). CA: Sage.